החלטה בתיק בש"פ 2694/11

           מונחת בפניי בקשה ראשונה למעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק או חוק המעצרים), מעבר לתקופה הסטטוטורית, מיום 14.4.11 ולמשך תשעים ימים נוספים או עד למתן פסק דין בת"פ 19009-07-10, המתנהל בבית המשפט המחוזי באר שבע, לפי המוקדם.

1.        ביום 14.7.10 הוגש נגד המשיבים כתב אישום, המייחס להם עבירות ייבוא סם מסוכן וניסיון לייבוא סם מסוכן; החזקת סמים מסוכנים וניסיון להחזקת סמים מסוכנים; קשירת קשר לביצוע פשע; יציאה מישראל שלא כדין, הסתייעות ברכב לביצוע פשע; ומתן מחסה למסתנן. בכתב האישום מפורטים שני אישומים. לפי הראשון, קשרו המשיבים ואחרים קשר עם אזרח ירדני לייבא סמים מסוכנים מסוג הרואין וקוקאין בכמות של 75.53 ק"ג לערך, מירדן לישראל. במקביל, קשרו קשר עם אזרחים ממצרים, שסוכם כי יסתננו לישראל, ייצאו לירדן, יקבלו שם את הסמים מידיי האזרח הירדני, וישובו להסתנן לישראל, בה ימסרו את הסמים למשיבים. בסופו של יום, משום קשיים בהם נתקלו המעורבים, לא יצאה עסקה זו אל הפועל. לפי האישום השני, הוסיפו המשיבים לקדם את העסקה נשואת הקשר באישום בראשון. הם ניהלו שיחות עם אזרחים ממצריים על מנת לגייס מסתננים שיסתננו לישראל ויבצעו את העסקה. במסגרת הקשר, הסתנן הנאשם השלישי שבכתב האישום יחד עם מסתננים נוספים ממצרים אל שטח ישראל. במהלך שהותם בישראל, דאגו המשיבים לצורכיהם. בהמשך, הסיעו המשיבים את המסתננים לגבול בין ישראל לירדן, ואלו חצו לשטח ירדן על מנת לממש את העסקה. במועד שתואם, מסר האזרח הירדני, או מי מטעמו, כ- 75.53 ק"ג סמים מסוכנים מסוג הרואין וקוקאין לידי המסתננים, על מנת להעבירם למשיבים. המסתננים נתפסו על ידי המשטרה בשטח ישראל, כשברשותם הסמים.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר הנאשמים שבכתב האישום, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. הבקשה ביחס למשיב 1 וביחס לנאשם השלישי שבכתב האישום, התקבלה בהסכמת באי כוחם. משלא ניתנה הסכמה בעניינו של המשיב 2, קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ד' מגד), בהחלטתו מיום 7.10.10, כי מתקיימות ראיות לכאורה להרשעתו במיוחס לו באישום השני, וכן כי העבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר. לאחר שלא נמצאה על ידי שירות המבחן חלופת מעצר מתאימה בעניינו, הסכים בא כוחו ביום 19.12.10 כי המשיב 2 ייעצר עד תום הליכים המשפטיים נגדו.

3.        ביום 5.4.11, הגישה המבקשת בקשה ראשונה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם. בא כוח המשיב 1 נתן הסכמתו להארכת מעצרו כמבוקש, ומשכך, עניינה של הבקשה שבפניי הינו הארכת  מעצרו של המשיב 2 בלבד. יצוין, כי מעצרו של הנאשם השלישי שבכתב באישום הוארך ב-45 ימים, לפי סעיף 62 לחוק בצירוף סעיפים 10יב ו10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א-1971, שכן גילו המדויק לא היה ידוע, אך הוא הוערך כיליד 1990. 

4.        בבקשתה, טענה באת כוח המדינה כי העבירות המיוחסות למשיב 2 חמורות, ומלמדות מעצם טבען על מסוכנות עזה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור, בפרט בהתחשב בנסיבות הביצוע החמורות ובכללן: הכמות האדירה של הסם שנתפס, סוגו, הנכלל בסוגי הסם המסוכנים ביותר, וכן העובדה כי הוא והמשיב 1 עשו כל שביכולתם להוציא לפועל את העסקה, גם לאחר שכשל הניסיון הראשון לבצעה. עוד הטעימה המדינה כי אופי העבירות מלמדנו כי ביכולתו של המשיב 2 לצאת ולהיכנס את מדינת ישראל מבלי להזדקק לדרכון ולביקורת גבולות, מה שמעיד כי קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין באם ישוחרר. באת כוח המדינה הוסיפה כי היא מודעת לקושי הגלום בכך ששמיעת ההוכחות במשפט טרם החלה. עם זאת, נטען כי הדחיות הרבות בתיק רובצות לפתחה של ההגנה, שכן הן נגרמו ברובן בשל העיכוב שבהסדרת ייצוגם של המשיבים. היא ציינה כי לעת הזאת קבועים שלושה מועדי הוכחות, בהם לדבריה צפוי התיק להתקדם משמעותית וזאת בתוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת.

5.        בא כוח המשיב 2 התנגד להארכת המעצר המבוקשת. ראשית, התייחס הסנגור להחלטת בית המשפט קמא לעצור את המשיב 2 עד תום ההליכים. הוא הסב את תשומת הלב לכך שבית המשפט קמא קבע כי לא קיימות מספיק ראיות לכאורה נגד המשיב 2 להוכחת האישום הראשון. באשר לאישום השני, טען הסנגור כי הראיות, שעל בסיסן קבע בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית להרשעה, כוללות זיהויי בעייתי של המשיב 2. על כך הוסיף וטען לעניין קיומה של חלופת מעצר המאיינת את מסוכנותו וציין כי למרות ששירות המבחן החליט שלא להמליץ על חלופת מעצר בעניינו, מדובר באדם בן 27, נעדר עבר פלילי, אשר שירת בצה"ל שירות חלקי. לדבריו, הסיבה היחידה שהסכים להארכת המעצר בסופו של דבר, ולא הגיש ערר על ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להרשעת המשיב 2, היא שקיווה כי ההליך המשפטי יתנהל בקצב מהיר הרבה יותר מן הקצב בו הוא מתנהל בפועל, כך שיוכל להעלות את טענותיו לעניין דיות הראיות וחוזקן בפני המותב שידון בתיק העיקרי. משנמשכו ההליכים, ולפיכך הטענות טרם הוצגו בפני בית המשפט קמא, סבר כי ראוי שגם בית משפט זה ייתן דעתו לתשתית הראיות הרעועה לטענתו, עליה נסמכה החלטת בית המשפט קמא למעצר עד תום ההליכים.

           בעניין זה, הדגיש הסנגור כי הימשכות ההליכים במשפט רובה ככולה אינה באשמת המשיב 2, והתנגד לתחזית האופטימית שהציגה באת כוח המדינה באשר להתקדמות הצפויה של המשפט במועדי ההוכחה הקבועים לשמיעתו. נטען, כי בישיבה הראשונה צפוי להעיד עד אחד בלבד, וכן כי משפטם של שני עדים נוספים טרם החל, ולכך עלולה להיות משמעות פרקטית, בהנחה שהמדינה תחליט להעידם במשפט שלהם, הנוגע גם הוא לאותה השתלשלות אירועים, בטרם יעידו במשפט בתיק זה. לאור האמור, ביקש בא כוח המשיב 2 כי בית המשפט יידחה את הבקשה להארכת המעצר, ויורה על לחלופת מעצר.

           לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי להחלטה כי מכלול השיקולים מוביל למסקנה שיש מקום להיעתר לבקשת המדינה, ולהורות על המשך מעצרו של המשיב 2.

6.        בטרם אתייחס לשיקולים הרלוונטיים לבחינת הבקשה להארכת המעצר, אציין כי אין זו המסגרת המתאימה לבחינת טענת בא כוח המשיב 2 בדבר היעדרה של תשתית ראייתית בעניינו. כידוע, קיומן של ראיות לכאורה נבחן בערכאה הדיונית במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. הדרך להשיג על החלטה כאמור, הינה הגשת ערר לבית המשפט שלערעור, במסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 53 לחוק, ובמידה והסנגור סבור כי חל שינוי בחומר הראיות, בידיו להגיש בקשה לעיון חוזר (ראו: בש"פ 10875/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 04.01.07); בש"פ 11430/05 מדינת ישראל נ' חג'ג' (לא פורסמה, 20.12.05)). בא כוח המשיב 2 לא נקט בצעדים אלה ביחס לקביעת בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום השני בכתב האישום. באשר לאישום הראשון, קבע בית המשפט קמא כי קיים חשד כבד שהמשיב 2 אכן ביצע את העבירות נשוא אישום זה, אם כי אין בכוחן של הראיות הקיימות כדי לבסס את אשמתו באישום זה מעבר לכל ספק סביר. אציין כי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, בית המשפט נדרש לבחון האם בחומר הראיות המצוי בידי המדינה קיים פוטנציאל ראייתי, המקים סיכוי סביר כי העורר יורשע בתום ההליך (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). לאור כלל זה, ומבלי לטעת מסמרות בדבר, שכן חומר הראיות לא הובא לפני, אין לשלול את האפשרות שגם לגבי האישום הראשון שבכתב האישום קיימות די ראיות לכאורה נגד המשיב 2, אשר היה בכוחן להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים.

7.        השיקולים הרלוונטיים לבחינת בקשה להארכת מעצרו של נאשם, הם שניים: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, וקצב התקדמות המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסמה, 21.2.2007); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (לא פורסמה, 5.03.03)). שיקולים אלא כרוכים זה בזה במובן זה שככל שמתארך ההליך, הולך ופוחת משקל אינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנות הנאשם, ומנגד הולך וגובר משקל זכותו של הנאשם, שעודו נהנה מחזקת החפות, לחירות (בש''פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסמה, 24.1.2007)).

8.        במקרה שבפני, סבורני כי רמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב 2 גבוהה. עבירות ייבוא הסם, המיוחסות לו בכתב האישום, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק, ומעבר לכך, מסוכנותו נלמדת אף מנסיבות ביצוע העבירות. על פי הנטען, המשיב 2 לא אמר נואש לאחר שנכשל הניסיון הראשון לייבוא הסם, והמשיך לפעול יחד עם המשיב 1 לקידום העסקה המתוכננת. לכך יש להוסיף את כמות הסם האדירה שנתפסה, וכן את סוגיו, הרואין וקוקאין, שהינם מן הסוגים המסוכנים ביותר. לבסוף, אין להתעלם מכך שתסקיר שהוגש בעניינו קבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר. אינני סבורה כי במשך הזמן שחלף, בו שהה המשיב 2 במעצר, יש כדי לשנות קביעה זו ולאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, הנסמכת בעיקרה על חומרת העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען.

           על כך יש להוסיף כי הדרך בה בחרו המשיבים לייבא את הסמים, מעידה כי ניתן להסתנן לשטחי ישראל ולצאת מהם בקלות יחסית. בכך יש כדי להגדיל את החשש להימלטות המשיב 2 מן הדין בדרך דומה, אם ישוחרר (בש"פ 6443/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 22.9.10)).

9.        אשר לקצב התקדמות המשפט, אין חולק כי קצב שמיעת התיק אינו מניח את הדעת. המשיב 2 עצור זה תשעה חודשים וטרם החלה שמיעת הראיות במשפט. אכן, כטענת סנגורו, לא ניתן לתלות את הסיבות להתמשכות ההליכים בתיק זה אך במשיב 2, שכן מרבית מועדי הדיונים שנקבעו, נדחו לבקשת באי כוחם של המשיב 1 ושל הנאשם השלישי שבכתב האישום, בשל עיכוב בהסדרת ייצוגם. עם זאת, בשלב זה קבועים שלושה מועדי דיונים לשמיעת התיק, כשהראשון ביניהם קבוע למועד קרוב ביותר, ליום 26.4.11, ולפיכך יש לקוות כי צפויה בעתיד הקרוב התקדמות בשמיעת המשפט. אל מול הערכה זו, טען בא כוח המשיב 2 כי יש להניח שתתעכב עדותם של שני עדים מרכזיים בפרשה, שמשפטם שלהם טרם החל, וזאת משיקולים פרקטיים של התביעה. בהקשר זה, יש מקום להדגיש כי אין מניעה להעיד כעד תביעה עד הקשור באותו פרשה, שמשפטו תלוי ועומד. משכך ניתן להעיד את שני העדים בהם עסקינן כעדי תביעה, גם בטרם התחיל משפטם שלהם (בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נגד בית המשפט המחוזי באר שבע (לא פורסם, 8.10.06); שביטל את ההלכה שנקבעה בע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477, 482). לפיכך, ומבלי להיכנס לשיקולי התביעה בסדר הבאת העדים מטעמה, אינני מוצאת בסיס של ממש להנחת הסנגור. 

10.      הנה כי כן, נוכח הקצב הצפוי להתנהלות ההליך, משהוסדרו סוגיות הייצוג, סבורני כי על אף המשקל ההולך וגדל שיש ליתן לחפות הנאשם ככל שמתמשך ההליך, הרי שמסוכנות המשיב 2 והחשש להימלטותו מן הדין באם ישוחרר, מכריעים את הכף לטובת הארכת מעצרו. עם זאת, משהוסדרו ענייני הייצוג, ראוי שהצדדים יעשו מאמץ לתאום מועדים נוספים, בהתאם לאילוצי בית המשפט, בכדי שאכן ניתן יהיה לסיים את ההליך בהקדם. 

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב 2 בתשעים ימים נוספים, החל מיום 14.4.11 או עד למתן פסק דין בעניינו בת"פ 19009-07-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

          ניתנה היום, י' בניסן תשע"א (14.4.11).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ